הגעתי לשושנה לקליניקה לפני כשנתיים... 

בעיצומו של טיפול פסיכולוגי.

בעיצומה של שנה ראשונה של לימודי זן-שיאצו. אני ומגע. אפשר לעשות מזה סרט...לפעמים דרמה סוחטת דמעות ולפעמים קומדיה פרועה. כמו החיים שלי בעצם.

לעניין. שושנה עשתה סטאז׳ בשנה ב על נפגעות תקיפה מינית. גם עכשיו, אחרי 11 וחצי שנים לא מוכנה לקרוא לעצמי נפגעת. כי המחשבה על ״נפגעת״ מעורר בי זעם איום. כי מי אתה שתפגע בי?! אני לא פגיעה. יש לי עור של פיל! ובכלל, רק אני הייתי פוגעת בעצמי. לא אף אחד אחר!

מפה לשם, (חוזרת לעניין)...

המחשבה של לקבל טיפול מגע-ועוד שיאצו, שזה כמו פסיכולוגית לגוף. ומגע שהוא מרפא-לא מכאיב. לא משתיק. לא משתק. לא פוצע. לא רוצח אותך מבפנים- כל זה, התקבל אצלי בהלם רב.

התכווצתי. נעלמתי. לא הרגשתי את הגוף שלי. סירבתי לקבל מגע כזה שייש בו ריפוי.

בטיפול עם שושנה עלו שדים בשקט בשקט מתוך הגוף שלי, ולאט לאט, (ממש לאט) משהו התחיל לקבל צורה.

הגוף שלי חי.

משהו בי נפתח ומוכן לקבל ריפוי. לנקות את כל הרעל שבפנים...

פתאום היתה לי שותפה... לא הייתי לבד עם הגוף הזה שלי.

שושנה הרגישה את כל מה שהצטבר לי בגוף, כל הכאבים שנכנסו ויצאו לי מהגוף. כל השדים שצפו ואיימו לפרק לי את היסודות הרעועים שהצלחתי לבנות.

והיא לא שפטה, ולא נעלמה ולא הזדעזעה ולא עצמה עיניים . אלא היתה שם... בהקשבה ובפשטות נקיה. 

הגוף שלי כבר לא רעל מהלך שפוגע בכל מה שהוא נוגע בו.

הגוף והנפש שלי בחיים.

אולי עם צלקות, אבל בחיים. 

 

יש משהו בזן-שיאצו-שמזכיר ומעלה ומציף את כל החרא. ומתמיר אותו לזהב.

יש בזן-שיאצו תמיכה נפשית ופיזית.

הגוף הפיזי שלי חווה את כל הרע הזה לפני 11 שנים, והנפש נפגעה.

והגוף שלי מצולק קשות, אבל כל צלקת מזכירה לי את הדרך שעשיתי.

מכאב פחד אימה וחוסר אונים-להשלמה, אהבה, קבלה וביטחון.

הגוף שלי יודע הכל. הוא חווה את הכל. ועכשיו הוא גם נרפא..וגם חזר להיות *שלי.

התהליך הזה לא מסתיים לעולם. תמיד יהיה עוד משהו להתבונן בו. עוד צל ועוד שבר להרכיב מחדש... אבל יש ריפוי.

וזה לא מובן מאליו.

אז תודה שנתת לי את המקום הזה,

תודה שהיית ועדיין את-פנויה ומקבלת ושותפה לתהליך הלא פשוט בכלל שהוא טיפול.